<h1>אבודרהם סדר תפילת התעניות</h1>
<h2>דף יז:</h2>
ובמנין י"ג מידות יש מחלוקת בין הראשונים. הגאונים אומרים כי ה' ה' אינם עולין לחשבון שנים, כי הראשון הוא הקורא, והשני הוא תחילת המידות. ומביאין ראיה מן ההפסק שיש ביניהם. ואין לומר מדדרשינן בפרק קמא דראש השנה ה' ה', אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם, ויעשה תשובה, שהם שתי מידות, דבשלמא לאחר שיחטא יקבלנו בתשובה, וזו היא מידת רחמים. אבל קודם שיחטא אין לשומו מידת רחמים. אל ב', רחום ג', וחנון ד', ארך אפים ה', ורב חסד ו', ואמת ז', נוצר חסד לאלפים, שתי מידות, כי נוצר חסד סתם מידה אחת, ולאלפים מידה שניה, שנוצר חסד לאלפים דור, ועודפת על מידת פורענות, שאומר בה על רבעים, חמש מאות. נושא עון ופשע וחטאה ג', כי הם חלוקים (יומא ל"ו ע"ב) עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים. חטאים אלו השגגות. ונקה. מידה אחת, הרי י"ג. וחכמי צרפת אומרים כי ה' ה' הם שתי מידות. ומביאין ראיה, מדאמרינן בפסיקתא, ותאמר ציון עזבני ה', אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אותם ב' מידות שנתת לי בסיני עזבתם ושכחתם, ועוד, שרבותינו ז"ל דרשום בשני ענינים, אני הוא קודם שיחטא האדם, כדדרשינן בישמעאל (בראשית רבה נ"ג, י"ט) כי שמע אלהים בקול הנער באשר הוא שם (בראשית כ"א, י"ז) ואף על פי שעתידין בניו להמית את ישראל בצמא לא הענישו, ולאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, כדדרשינן (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג) אם זך וישר אתה (איוב ח', ו') היית אין כתיב כאן, אלא אתה. ומה שאמרו הגאונים שקודם שיחטא האדם אין לשומו מידת רחמים, יש לפרש, שאף על פי שגלוי וידוע לפניו שסופו לחטוא, מתנהג עמו במידת רחמים, באשר הוא שם, אי נמי, קודם שיחטא בעבודת אלילים, שכבר חשב לעבדה, ומחשבת עבודת אלילים מצרפה הקדוש ברוך הוא למעשה (קדושין מ' ע"א) שנאמר (יחזקאל י"ד, ה') למען תפוש את בני ישראל בלבם, אפילו הכי מתנהג עמו במידת רחמים קודם שיחטא, וכשיחטא מצרף המחשבה עם המעשה. ומה שאמרו עוד הגאונים שהשם הראשון אינו מן המנין. כתב הרא"ש, לא נהירא לי כלל, דלמה לי למכתב ויקרא ה', הא כתיב ויעבור ה' על פניו, ועלה קאי ויקרא, ומה לו להזכיר את השם אחר ויקרא. ועוד דנוצר חסד בלא אלפים אינה מדה, דאפילו הרעה הוא נוצר עד רבעים, וכל המידות מידות ויתור הן. וכן נהגו בכל גלות ישראל, שהחזן אומר ויעבור ה' על פניו ויקרא, והקהל מתחיל ה' ה' אל רחום וחנון. ולפי דברי הגאונים היה לו לחזן לומר ויקרא ה', והקהל ה' אל רחום וחנון. וכן כתב הרב יונה. וכתב הרב רבי ישראל, אף על פי שגם לא ינקה הוא ממידות השם, כאמרם ז"ל (יומא פ"ו ע"א) ונקה לשבים, לא ינקה לשאינן שבים, אינו ראוי להתחנן בו לפני ה', כי ראוי להתחנן במידות של רחמים, לא במידות של עונש, כמו האדם החולה שאומר רופא חולים רפאני, ואינו אומר מוחץ עריצים רפאני. כתב הרי"ף בפרק קמא דראש השנה (י"ז ע"א) נושא עון ועובר על פשע. תנא דבי רבי ישמעאל, מעביר ראשון ראשון, וכן היא המדה. פירוש, אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא, ועדיין לא בא חטא על ידו מעודו, אותו החטא אין הקדוש ברוך הוא כותבו עליו, אלא מעבירו, וכך היא מידתו של הקדוש ברוך הוא, שלא לחייב בתחילה, שנאמר (איוב ל"ג, כ"ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק, דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. פירוש, אם בשעת מיתתו איכא רובא עונות לבד מאותן שהעביר, מיחשבו הנך נמי בהדייהו, ומיענש אכולהו. פירוש אחר לגאון, הא דתנא דבי רבי ישמעאל קיימא באדם ירא שמים, שהוא קבוע בעשיית המצות, ושומר חמורות, ובעתים חוטא בקלות. מידתו של הקדוש ברוך הוא עמו, שהוא מעביר ראשון ראשון, ומוחלו, ובתורת צדיקים הוא. ועון עצמו אינו נמחק, אלא תלוי ועומד עד שעה שימות, באותה שעה מחשבין, אם זכויותיו מרובין מאותן עוונות שהעביר, אינו נענש עליהם, שהרי העבירן ראשון ראשון. ואינן חשובין עליו, וכאילו לא עשאן דומה. אבל אם גברו אותם עונות, ונמצאו מעשיו כולם מצטרפין ונשקלין זה עם זה, רובא חובות, הרי כל אחד ואחד נחשב, ונותן לו דין על כולם, וזו היא המידה המנויה בדרכי ה', פירוש, המידה שאמרו עליהם וכך היא המידה, וזהו פירוש מידה שביעית המנויה בדרכי ה', והיא ורב חסד, שביעית, כל זה כתב הריא"ף. והרא"ש כתב, מעביר ראשון ראשון, שהקדוש ברוך הוא אינו כובש ולא נושא, אלא עון ראשון שאדם עושה מעבירו, ואינו כותבו עם שאר העברות. נמצא אם הוא שקול הזכיות מכריעין, כיון שאותו עון אינו עמהם. ואם הכף שקולה בלא אותו עון, הקדוש ברוך הוא מחזיר אותו עון, והעונות מכריעין. והיינו דקאמר דוד (תהלים ס"ט, כ"ח) תנה עון על עונם.
<h2>דף יח:</h2>
ובשבת שקודם להם, אחר קריאת ההפטורה קודם אשרי, צריך שיכריז שליח צבור ולהודיע לקהל באיזה יום יחול הצום, ואומר אחינו בני ישראל שמעו, צום פלוני יום פלוני יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה, כמו שהבטיחנו בנחמות, ונאמר אמן. וג' תעניות אין מכריזין עליהם, ט' באב, יום הכפורים ופורים, וסימנך אכ"ף.
כתב הרמב"ם, יש שם ימים שכל ישראל מתענין בהם, מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, שגרם לנו ולהם אותם הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כ"ו, מ') והתודו את עונם ואת עון אבותם. ואלו הן: י"ז בתמוז, ותשעה באב, וצום גדליה, ועשרה בטבת, ומפורשים הם בדברי זכריה, שנאמר (ח', י"ט) כי כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו. צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז, שבו הבקעה העיר, שנאמר (ירמיה נ"ב, ו' ז') בחדש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר, וכתיב ותבקע העיר. ואף על פי שאומר בפסוק שבתשעה לחודש הבקעה העיר, עתה מתענין בי"ז בו, שמתחילה תקנו התענית בתשעה בו, לפי שבט' בו הבקעה העיר בראשונה. ובשניה הבקעה בי"ז בו, וכיון שבשניה הבקעה בשבעה עשר בו, תקנו להתענות בי"ז בו, דחורבן בית שני חמיר לן. ונקרא צום הרביעי, שהוא בחודש הרביעי, שמונין לחדשים מניסן. (תענית כ"ו ע"א) וחמשה דברים ארעו את אבותינו בי"ז בתמוז, ואלו הן, נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד מבית ראשון, והבקעה העיר ירושלים בחורבן שני, כמו שאמרנו, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. וצום החמישי זה תשעה באב, שבו נשרף בית אלהינו, שנאמר במלכים (מלכים ב כ"ה, ח') ובחודש החמישי בשבעה לחדש וגו', וישרוף את בית ה', וכתיב בירמיה (נ"ב, י"ב) ובחודש החמישי בעשור לחודש וגו', וישרוף את בית ה', ומפרש בגמרא, הא כיצד, בז' בו נכנסו גוים להיכל, ואכלו ושתו וקרקרו בו שמיני ותשיעי, ולעתות ערב הציתו בו את האש, ונשרף עם שקיעת החמה, ובעשור לחודש, והיינו דאמר רבי יוחנן (תענית כ"ט ע"א) אלו הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, שרובו של היכל בעשירי נשרף, ורבנן, אתחלתא דפרענותא עיקר, ואמרינן בירושלמי, רבי יהושע בן לוי צים תשיעי ועשירי. רבי אבין צים תשיעי ועשירי, רבי לוי צים תשיעי וליל עשירי. ולכן היה נוהג הרא"ש שלא לאכול בשר בליל עשירי. ונקרא צום החמישי, בעבור שהוא בחודש החמישי. וחמישה דברים ארעו את אבותינו בתשעה באב, ואלו הן (שם כ"ו ע"ב) נגזרה גזרה על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, שהיתה עיר גדולה לאלהים, והיא והמצודה וקצת מקומות שבגליל נשארו מגלות ירושלים כמה זמן אחר החורבן, והיו בהם אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול, ובן כוזיבא שמו, איש מצליח, וחשבו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח, וגברה מלכות רומי עליה, ולכדוה, ונהרגו כולם, והיתה צרה גדולה, כמו חורבן בית המקדש. וחרש את ההיכל ואת כל סביביו טורנוסרופוס הרשע, שהיה ממלכי אדום, לקיים מה שנאמר (ירמיה כ"ו, י"ח) ציון שדה תחרש. וצום השביעי זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבית גחלת ישראל הנשארת, וסבב להם גלות וצרה גדולה, ונקרא צום השביעי, שהוא בחודש השביעי. וצום העשירי זה עשרה בטבת, שבו סמך נבוכדנאצר מלך בבל ידו על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק, שנאמר (יחזקאל כ"ד, א' ב') ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר, בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה. ונקרא צום העשירי, שהוא בחודש העשירי. והיה ראוי להקדימו קודם, כסדר הפרעניות, אלא שכתב כסדר החדשים. ומקשי בגמרא (ראש השנה י"ח ע"ב) וקרי להו ששון וקרי להו צום, ומתרץ רבא, בזמן דאיכא שלום, כגון שבית המקדש קיים, עביד ששון, בזמן דאיכא שמד, עביד צום, והאידנא דליכא שלום וליכא שמד, רצו מתענין רצו אין מתענין, פירוש, דליכא שלום, שהבית חרב, וליכא שמד במקום ידוע מישראל, רצו רוב הצבור והסכימו שלא להתענות אין בית דין מטריחין עליהם להתענות, רצו רוב הצבור להתענות מתענין. וכתב הרמב"ן, ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות, וקבלו עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו, שבעונותינו שרבו צרות בישראל, ואין שלום. הלכך חייבין הכל להתענות, מדברי הקבלה ומתקנת נביאים, עד כאן.
<h2>דף כז.</h2>
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור, שנאמר (במדבר י', ט') וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר, על כל דבר שיצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהם לפני ה' והרעו, ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שלא תבא על הצבור, עד שירחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקים בתפילות, ומתחננין ומריעין בחצוצרות בלבד. ואם היה במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, שאין מריעין בחצוצרות ובשופר כאחד אלא במקדש, שנאמר (תהלים צ"ח, ו') בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. אבל בצום שבעה עשר בתמוז, ושאר ארבע הצומות, אין מתריעין, שכבר עברו, ואין זועקין לשעבר, אלא שמזכירין המאורע, מפני עגמת נפש.
